דמייני שיש במה. עליה מוצגת הצגה.
השורה הראשונה של הצופים יכולה רק לצפות.
השורה השניה יכולה להגיב מנטלית למתרחש על הבמה.
השורה השלישית יכולה לעלות על הבמה ולהשתתף בהצגה.
השורה הרביעית מקבלת את האפשרות להרגיש שהיא חלק מבימוי ההצגה.
יש שורה אחת שמקבלת את נקודת המבט ההכי רחבה על ההצגה, וזו הצורה הצופה.
זו שכביכול קיבלה את התפקיד הכי ״קטן״ מקבלת את הנתח הכי גדול.
כל השורות מלבדה הן חלק מההצגה. היא היחידה שצופה. מבלעדיה לא היה מי שיצפה בהצגה וברמה מסוימת בזכותה ההצגה בכלל קיימת.
השאלה שנשאלת בכל רגע היא עם מי מהשורות מתרחשת הזדהות .
יש רק שורה אחת שהזדהות עמה אינה אפשרית, מהסיבה הפשוטה שתנאי מקדים הכרחי לקיומה של הזדהות, הינה 'אני' שיזדהה.
ומאותה השורה,
בניגוד לכל יתר השורות,
הוא איננו.
