ברוכים הבאים לבלוג של צ’שר. אם הגעתם לכאן, ככל הנראה זה בדיוק איפה שעליכם להיות…
הבלוג אמנם איננו מפורסם באופן יזום אבל אין מניעה לשתף אותו עם מישהו שלדעתכם יפיק ממנו משהו.
באם מתעורר בכם רצון לשאול משהו בנוגע לתכנים שמועלים בבלוג אתם מוזמנים לעשות זאת באמצעות שליחת אימייל לכתובת שרשומה בתחתית דף האתר.
תָּמִיד הָיִיתִי הַכֹּל בַּבַּת אַחַת.יֶלֶדָה, נַעֲרָה, מְבֻגֶּרֶת, זְקֵנָה.עַכְשָׁיו, בְּעֵינֵי הָעוֹלָם, אֲנִי "מְבֻגֶּרֶת".אוּלַי יִתְמַזֵּל מַזְלִי,וּמִישֶׁהוּ יִרְאֶה אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי וִיבִּין אֶת גּוֹדֶל הַטָּעוֹת. "חֲבֵרִים, זוֹ לֹא
מַה עוֹשָׂה לַהֲבָה,שֶׁהוּכְנְסָה אֶל תּוֹךְ קוּפְסָה? מְצַמְצֶמֶת אֶת עַצְמָהּלִנְקוּדָּה —קְטַנָּה,קְטַנָּה. וּדוֹלֶקֶת.כָּכָה.בְּשֶׁקֶט.בְּקָטָן. מִבַּעַד לַחֲרָכִים,צוֹפָה בַּלַּהֲבוֹת מְרַקְּדוֹת —וְדוֹמַעַת.דִּמְעוֹת זְעִירוֹת,זְהִירוֹת,שֶׁלֹּא יְכַבּוּ אֶת שֶּׁנוֹתַר מִמֶּנָּה. מַזְכִּירָה לְעַצְמָהּ,הַשְׁכֵּם וְהַעֶרֶב: אֶת
אֶתְמוֹל, לִרְגָעִים, הַחַיִּים נִרְאוּ אַחֶרֶת.כְּאִילוּ הַתּוֹדָעָה קָפְצָה לִמְקוֹם חָדָשׁ, וְהַכֹּל נִרְאֶה מִזָּווִית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי. לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁהַחַיִּים בְּכְלָל מִתְרַחֲשִׁים בְּמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי מִזֶּה שֶׁהָעַיִן
היא יושבת על הספסל וצופה בהם עם הילדים שלהם – אוחזים בידיהם, יושבים לצדם, מקשיבים להם , ועיניהם נודדות הרחק. אולי לימים שבהם עוד לא
הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ שָׁכַחְתִּי מִי אֲנִי,הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ שָׁכַחְתִּי אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ לְהַקְשִׁיב פּנִימָה.הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ אִיבַּדְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ פּנִימָה,הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ הָפַכְתִּי כְּהַת חֻשִׁים
כשהייתי ילדה, בתחילת כל שנה היה מגיע לתיבת הדואר שלנו עלון שהציג את כל החוגים שהתקיימו בסביבת המושב, ואני אהבתי לדפדף בו ולראות את כל
היא צועדת ברחוב בקצב מהיר. רק חדי עין יבחינו בצליעה הקטנה שעוד נותרה. מעבר לה, יש גם את הסד שידה עדיין מונחת בו- בלתי ניתן
החיים מתקדמים לעברי מהר מדי מרגישה כמו ילדה שאוחזת בידה בובה עומדת במרכזו של כביש מהיר סוען היא עומדת על קו ההפרדה והמכוניות שנוסעות במהירות
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹגֶשֶׁת בְּחָתוּל מְלַקֵּק אֶת עַצְמוֹאוֹ בְּכֶּלֶב שָׂרוּעַ עַל הָאֲדָמָה עִם רַגְלָיו פְּסוּקוֹת, מִתְמַסֵּר לְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁהַלֵּב שֶׁלִּי נִצְבָּט בְּקִנְאָה.כַּמָּה הָיִיתִי רוֹצָהלְלַקֵּק אֶת כַּפּוֹת יָדַי, לִשְׁכַּב
הַיּוֹם כְּשֶׁרָאִיתִי כַּלְבָּה שֶׁבִּטְנָהּ מְשׁוּכָה מַטָּה וּפִטְמֹתֶיהָ מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת עָלוּ לִי דְּמָעוֹת לָעֵינַיִם רָצִיתִי לִרְכֹּן וּלְחַבֵּק אוֹתָהּ "שֻׁתָּפַת גּוֹרָל" הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנָהּ גוּרַיִךְ מִסְתּוֹבְבִים לָהֶם וּמִשְׁתַּעֲשְׁעִים
אֲנִי אוֹהֶבֶת יָמִים גְּשׁוּמִים כְּשֶׁהֵם נוֹכְחִים פָּחוֹת מַרְגִּישׁ לִי שֶׁאֲנִי מְבַזְבֶּזֶת אֶת הַחַיִּים וְיוֹתֵר מַרְגִּישׁ לִי שֶׁהַחַיִּים מְבַזְבְּזִים אוֹתִי
כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבּוֹקֶר אִיתְּךָאֲנִי לֹא תָּמִיד מוּבֶנֶת,אֲבָל אֲנִי תָּמִיד נִרְאֵית. מֵעוֹלָם לֹא חָשְׁתִּי שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לִפְגּוֹעַ בִּיאוֹ נִפְגָּע מִמֶּנִּי,גַּם כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁלֹּא הֲבַנְתָּ אוֹתִיוַאֲנִי מְתַקֶּנֶת
