יושבת כהרגלי בבית הקפה בבוקר ובוהה. מולי, ברחוב, עוברות אם ובתה המתבגרת, ואני רואה דרכן את האישה שהייתי, ואת זו שיכולתי אולי עדיין להיות. הן

כֻּלָּם מְדַבְּרִיםכְּאִלּוּ יוֹדְעִים.הַמַּסָּכִים מְלֵאִים בְּידיעוֹת, בִּתְבוּנוֹת, בְּהַסְבָּרִים. וַאֲנִי?אֵינֶנִּי יוֹדַעַת דָּבָר. עָבַרְתִּי תְּהוֹמוֹת, הָרִים, גְּבָעוֹת,עֲמָקִים וּמַדְרוֹנוֹת —רַק כְּדֵי לָדַעַת,בְּידְּעָה צְלוּלָה וּבְרוּרָה:שֶׁאֲנִילֹאיוֹדַעַת דָּבָר. מַלְבַּד:לְזַהוֹתמָתַי הַגּוּף לֹא יָכוֹל

כבר תקופה שאני מרגישה סוג של אבל.על איריס.האיריס ההיא שהייתה שם בשנות העשרים והשלושים שלי. עושה רושם שחלקים ממנה נותרו לנצח בתוך התמונות — מזכירים

"אני" – עץשעליו נושרים סביבו על אדמה חשופה.בכל יום שעובר,עוד ועוד מהם נושרים,ו"אני"נותרת –עירומה כל כך. מכל מה שאי־פעם רציתי,מכל מה שאי־פעם שאפתי אליו,מכל מה

עברו חודשיים וחצי מאז הניתוח.הגוף רוצה לעוף,אבל ההנחיות לא מאפשרות. מרגישה כמו סוס פראסגור בתוך אורווה צרה. נכנסת לחדר כושר.עולה על ההליכון.רוצה לרוץ,אבל אי אפשר.

יש משהו ממש מוזר באי הזה.קצת קשה להסביר את זה במילים —אבל ברגע שאתה נכנס לפה, הכל משתנה.הזמן, התחושות, הדרך שבה אתה חווה את עצמך.

היא רקדה לצלילי הסקסופון והתקליטן.תנועות הגוף זרמו כאילו מעצמן, כמו מים שמנסים לחקות ריקוד או ריקוד שמנסה לחקות מים.אבל העיניים — הן דיברו בשפה אחרת.כאילו

תָּמִיד הָיִיתִי הַכֹּל בַּבַּת אַחַת.יֶלֶדָה, נַעֲרָה, מְבֻגֶּרֶת, זְקֵנָה.עַכְשָׁיו, בְּעֵינֵי הָעוֹלָם, אֲנִי "מְבֻגֶּרֶת".אוּלַי יִתְמַזֵּל מַזְלִי,וּמִישֶׁהוּ יִרְאֶה אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי וִיבִּין אֶת גּוֹדֶל הַטָּעוֹת. "חֲבֵרִים, זוֹ לֹא

מַה עוֹשָׂה לַהֲבָה,שֶׁהוּכְנְסָה אֶל תּוֹךְ קוּפְסָה? מְצַמְצֶמֶת אֶת עַצְמָהּלִנְקוּדָּה —קְטַנָּה,קְטַנָּה. וּדוֹלֶקֶת.כָּכָה.בְּשֶׁקֶט.בְּקָטָן. מִבַּעַד לַחֲרָכִים,צוֹפָה בַּלַּהֲבוֹת מְרַקְּדוֹת —וְדוֹמַעַת.דִּמְעוֹת זְעִירוֹת,זְהִירוֹת,שֶׁלֹּא יְכַבּוּ אֶת שֶּׁנוֹתַר מִמֶּנָּה. מַזְכִּירָה לְעַצְמָהּ,הַשְׁכֵּם וְהַעֶרֶב: אֶת

אֶתְמוֹל, לִרְגָעִים, הַחַיִּים נִרְאוּ אַחֶרֶת.כְּאִילוּ הַתּוֹדָעָה קָפְצָה לִמְקוֹם חָדָשׁ, וְהַכֹּל נִרְאֶה מִזָּווִית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי. לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁהַחַיִּים בְּכְלָל מִתְרַחֲשִׁים בְּמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי מִזֶּה שֶׁהָעַיִן

היא יושבת על הספסל וצופה בהם עם הילדים שלהם – אוחזים בידיהם, יושבים לצדם, מקשיבים להם , ועיניהם נודדות הרחק. אולי לימים שבהם עוד לא

שְׁלוּפָה. זו המילה שיובל ביקשה להציע לאקדמיה ללשון העברית. שנים נשאה אותה בתוכה בלי שם, בלי להבין שחוויית השליפה חוזרת ונשנית, נוכחת וממשית, אך נטולת מילה

הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ שָׁכַחְתִּי מִי אֲנִי,הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ שָׁכַחְתִּי אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ לְהַקְשִׁיב פּנִימָה.הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ אִיבַּדְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ פּנִימָה,הִיתָה תְּקוּפָה בָּהּ הָפַכְתִּי כְּהַת חֻשִׁים

כשהייתי ילדה, בתחילת כל שנה היה מגיע לתיבת הדואר שלנו עלון שהציג את כל החוגים שהתקיימו בסביבת המושב, ואני אהבתי לדפדף בו ולראות את כל

היא צועדת ברחוב בקצב מהיר. רק חדי עין יבחינו בצליעה הקטנה שעוד נותרה. מעבר לה, יש גם את הסד שידה עדיין מונחת בו- בלתי ניתן

וְאָז מַגִּיעַ הַגַּל,וַאֲנִי לֹא מִתְפַּקֶּדֶת. כְּמוֹ בְּרַכֶּבֶת הָרִים, אֲנִי רַק מַחֲזִיקָה חָזָק חָזָק בַּמַּעֲקֶה שֶׁהַבָּחוּר שֶׁבָּדַק אֶת הַחֲגוֹרוֹת רֶגַע לִפְנֵי שֶׁלָּחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַהַפְעָלָה שֶׁל

אמי חלתה בסרטן כשהייתי בת תשע. היא נאבקה במחלה שנשנתה וחזרה בשלושה סבבים עד לסיבוב האחרון, שבו הרימה ידיים ונתנה לה לכרסם בה לאט, עד

החיים מתקדמים לעברי מהר מדי מרגישה כמו ילדה שאוחזת בידה בובה עומדת במרכזו של כביש מהיר סוען היא עומדת על קו ההפרדה והמכוניות שנוסעות במהירות

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹגֶשֶׁת בְּחָתוּל מְלַקֵּק אֶת עַצְמוֹאוֹ בְּכֶּלֶב שָׂרוּעַ עַל הָאֲדָמָה עִם רַגְלָיו פְּסוּקוֹת, מִתְמַסֵּר לְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁהַלֵּב שֶׁלִּי נִצְבָּט בְּקִנְאָה.כַּמָּה הָיִיתִי רוֹצָהלְלַקֵּק אֶת כַּפּוֹת יָדַי, לִשְׁכַּב

הַיּוֹם כְּשֶׁרָאִיתִי כַּלְבָּה שֶׁבִּטְנָהּ מְשׁוּכָה מַטָּה וּפִטְמֹתֶיהָ מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת עָלוּ לִי דְּמָעוֹת לָעֵינַיִם רָצִיתִי לִרְכֹּן וּלְחַבֵּק אוֹתָהּ "שֻׁתָּפַת גּוֹרָל" הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנָהּ גוּרַיִךְ מִסְתּוֹבְבִים לָהֶם וּמִשְׁתַּעֲשְׁעִים