בתוכי שתי ישויות שעושות ביניהן משמרות- איריס ואייריס.
איריס, מכווצת בפינה כעכברה קטנה ,מלאה כאב ופחד, דרך עיניה העולם כולו נתפס כאיום מתמשך.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג לה מהלב ולפעמים הן גם עושות את כל הדרך למעלה עד לארובות העין וזולגות מלוחות ישר אל תוך הפה שממנו הן זורמות שוב אל הלב וחוזר חלילה.
כל תנועה לידה מרגישה לה כל כך חדה ובהתאם מכווצת אותה. ונדמה שכל שהיא עושה זה להתחפר בפינה ולהגן על עצמה מפני עולם שמלא בתנועות חדות ודרישות בלתי פוסקות .
וישנה אייריס , האמזונה. היא צועדת בעולם בראש מורם ובליבה בטחון פשוט ותשוקה. לאיריס העכברה אין תשוקה לכלום, כי כשיש פחד לתשוקה אין מקום.
הכל קטן על אייריס האמזונה, כולל תנועות חדות למיניהן.
כשהיא חשה כאב או פחד היא מקשיבה להם , נושמת לתוכם ומביטה להם בלבן של העיניים. זאת לעומת איריס שלא מסוגלת להביט להם בלבן של העיניים, כי היא בטוחה שאם היא תעשה את זה הם יבלעו אותה חיה.
ועדיין לא הצלחתי להבין או לזהות מה גורם לכל אחת מהן לעלות לקדמת הבמה של הקיום שלי ובהתאם לשניה ללכת אל מאחורי הקלעים ולהישאר רק כזכרון עמום עד כדי שהוא נתפס כהזוי ובלתי אפשרי.
כשאיריס העכברה מגיעה היא לא מאמינה לי כשאני מספרת לה על אייריס האמזונה וכשאייריס האמזונה מגיעה היא לא מאמינה לי כשאני מספרת לה על איריס העכברה.
מזל שקיימת "אני" להחזיק את הזכרון הזה עבורן, להזכיר להן, כל אחת בזמן האויר שלה, על רעותה הנשכחת שהיתה פה ממש עד לפני דקה..
