היא יושבת על הספסל וצופה בהם עם הילדים שלהם – אוחזים בידיהם, יושבים לצדם, מקשיבים להם , ועיניהם נודדות הרחק. אולי לימים שבהם עוד לא היו הורים, אולי לימים שיבואו- כשהילדים יגדלו והם ישובו סוף־סוף אל אותו חופש אבוד.
הם, שרק לא מזמן יצאו למסיבות וקרעו את העולם, נראים בעיניה כמעט בדיוק אותו דבר – אותם צעירים בני עשרים, רק עם עולל או שניים.
אז, היא הייתה זו שצפתה בהם מהצד, בולעת את חירותם בעיניים מקנאות בזמן שטיפלה בשתי בנותיה. חני, הפסיכולוגית, אמרה לה אז: "חכי, יום יבוא ואת תקרעי את העולם, והם יחליפו חיתולים." ״כשתהיי בת ארבעים ואחת, רות כבר תהיה בת עשרים. ילדונת," אמרה לה בחיוך.
זה לא נשמע לה אז כמו "ילדונת", וגם עכשיו לא. היא תמיד הרגישה זקנה. כל החיים הופתעה לגלות במראה אישה צעירה יותר ממה שהרגישה בפנים.
ומאז אותו רגע אצל חני על הספה לבין הספסל הזה השנים חלפו – רגע ועוד רגע, ועוד אחד – היו בהם בדידות, שמחה, התרגשות. הכל מכל כל.
האם היא קורעת את העולם? אינה יודעת. מה שבטוח הוא שהעולם קורע אותה.
והם באמת עסוקים – בחיתולים, חוגים, ערבי הורים. בזה חני צדקה.
מה ששנאה במיוחד לאורך השנים היה אלה שאמרו לה "תיהני, זה חולף כל כך מהר."
איזו הנאה, ואיזה נעליים, חשבה.
היה קשה.
היו רגעים של שמחה וודאי, אבל ההנאה – לרוב לא הייתה בתוך הרגע עצמו, אלא נשזרה בחוט דק במבט לאחור, כשמשהו ביכולת המופלאה של הזיכרון מצליח לעדן את הכאב.היום־יום עצמו היה מורכב מדי בשביל תווית כזו פשוטה כמו ”הנאה“, וגם עכשיו, הוא ממשיך לשאת את אותו אופי מורכב, כאילו דבר לא השתנה מלבד הכל.
מה הייתה אומרת עכשיו לאותם הורים צעירים, שעיניהם נודדות רחוק?
לא "תיהנו מכל רגע", כי היא יודעת שגם אם ממש ינסו לא יצליחו. זה בא והולך ובטח לא כשמישהו אומר שכך ראוי להיות. לא, היא תגיד שהזמן – הוא השקרן הכי גדול שהיא פגשה.
וגם התודעה – מספרת סיפור תמידי על "אז" ו "אחר כך.
גם כשכבר אין חיתולים. אין הבדל מהותי בין הרגע ההוא לזה. התודעה נותרת זהה.
ואולי, אולי תגיד להם:זה לא החופש שאתם מתגעגעים אליו, זו לא תקופה מסוימת. זו תודעה מסוימת – כזו שלא ממתינה לדבר, שלא תלויה בתוצאה,פשוט חיה.ותודעה כזו, משהלכה, אינה שבה.
ועתה – נמצאת אצל הילדים שלכם.
