יש משהו ממש מוזר באי הזה.
קצת קשה להסביר את זה במילים —
אבל ברגע שאתה נכנס לפה, הכל משתנה.
הזמן, התחושות, הדרך שבה אתה חווה את עצמך.
זה כאילו שהאי שואב ממך את כל הרעשים.
לא בבת אחת — לא באלימות —
אלא בעדינות, בשקט,
כמו שמישהו מקלף ממך לאט לאט שכבות שלא שמת לב שכבר מזמן לא שייכות לך.
ואז אתה מתחיל לשמוע את הרעש הלבן שנמצא מתחת לכל אותם רעשים …
אולי זה בגלל שאין פה שגרה אמיתית.
אין את הסדר יום הבטוח שמחזיק את הקיום בעולם שבחוץ.
כן, ככה אני מכנה אותו…״העולם שבחוץ״
אין עבודה שצריך לרוץ אליה, אין פקקים, אין חנויות שנסגרות בשמונה.
ומה שקורה זה שהתודעה — שנשענה עד עכשיו על המוכר — פתאום נשארת בלי אחיזה.
ומתוך הריק הזה, עולים דברים.
כל מה שלא קיבל ממך בעולם שבחוץ רשות לצוף — צף.
כאילו כל מי שנכנס לגור באי הזה יוצא מתוך הסיפור הגלובלי, המוכר, האחיד — ונכנס בבת אחת לתוך סיפור אחר.
סיפור עם חוקים שונים, שפה שונה, זמן אחר.
כן, גם הזמן פה מתנהג אחרת…
וזה מבלבל.
כי המוח רגיל לחשוב במונחים של העולם הקודם.
הוא יודע לסדר מציאות לפי עבודה, הצלחה, מועדים, מטרות.
ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, הוא נזרק לתוך מרחב חדש.
מרחב שאין בו תבנית ברורה,
שבו התנועה היא פנימית יותר,
שבו השעון לא מכתיב — אלא הגוף, הלב, הרוח.
ולוקח זמן להבין.
בהתחלה נדמה שפשוט משהו לא בסדר.
שמשהו בתפקוד מתערער.
אבל לאט לאט מתחילה לחלחל ההבנה:
זה לא שהתפקוד משתבש — זה פשוט תפקוד אחר.
זה כמו להחליף מערכת הפעלה בלי הדרכה.
ואדם עומד שם, בתוך כל היופי המטורף הזה,
ולא יודע כלום
בטח שלא איך מפעילים את עצמו מחדש.
וזה חלק מהיופי
לומדים פה לא לדעת
ולחיות עם זה
בשלום
יחסי
