ביום בו אמרתי ״אני״ הפסקתי להיות.
ביום בו אמרתי ״אני״ הונח הבסיס לכל האשליה הזו.
ביום ההוא הכרתי את הורי ואחיותיי , פשוט כי הם לא יכלו להתקיים בתודעתי בטרם הייתי ״אני״.
ביום ההוא הכל פתאום קיבל צורה והגדרה ובדיוק באותה העת החל להשכח הדבר הכי חשוב ,כי צורה והגדרה לא יכולות לדור עמו בכפיפה אחת.
הדבר הכי חשוב, זה שצפה גם ברגע הזה בו אמרתי ״אני״ כמו בכל אותם רגעים שקדמו לו- הרגעים בהם חייכתי מתוך העריסה , בכיתי או בהיתי, ברגעים ההם בטרם ידעתי שבכלל ״אני״, הוא היה שם. ואותו שכחתי במשך ארבעים שנה. השכחה שלי לא נגעה בו, גם עליה הוא צפה.
זה כאילו שהסתכלתי דרך משקפת כל חיי ופשוט שכחתי שאני מסתכלת דרכה ובמקום זה התחלתי להאמין שאני המשקפת.
