היא רקדה לצלילי הסקסופון והתקליטן.
תנועות הגוף זרמו כאילו מעצמן, כמו מים שמנסים לחקות ריקוד או ריקוד שמנסה לחקות מים.
אבל העיניים — הן דיברו בשפה אחרת.
כאילו אין שום קשר בינם לבין האישה שרוקדת אל מול השקיעה.
זה לא היה בכי סוער, לא משתפך.
לא קינה, לא זעקה.
זה היה בכי של שקט, של התפשטות איטית.
כמו מאגר מים עמוק שמצא סוף־סוף נתיב החוצה דרך העיניים.
והמים זרמו. בקצב שלהם, עיקש, שקט, בלתי ניתן לעצירה.
רוקדת ובוכה. בוכה ורוקדת.
ואז, הוא ניגש אליה.
“למה את בוכה כשאת מסתכלת עליה?” שאל.
הוא התכוון לבתו הקטנה כבת שנתיים שהלכה לה בחופש ששמור לגיל הזה, בין האנשים והשולחנות, חקרה וחוותה את העולם, מדי פעם רקדה ואז המשיכה לחקור בעוד אביה הולך בשקט אחריה נותן לה את תחושת החופש המלאה ולא מסיר ממנה מבט.
היא שתקה.
איך עונים על שאלה כזו במילים פשוטות?
איך עוטפים כאב כזה בתשובה פשוטה מספיק ומורכבת דיה?
המילים יצאו כמעט מעצמן, כמו הדמעות-
“פשוט הבנות שלי כבר כל כך גדולות,” לחשה.
הוא הסתכל עליה.
“את נראית נורא צעירה.”
היא לא ידעה מה לומר.
אולי רצתה שישאל בנות כמה הן.
רצתה לומר לו עד כמה הן גדולות, רצתה לראות אותו מתפלא
רצתה לומר לו שהכל עובר כל כך מהר
ושהרגע הזה בו הוא רוקד איתה ככה לא יחזור עוד לעולם
אבל המשיכה לשתוק.
הוא שאל אם הכל בסדר.
כן. הכל בסדר, היא הנהנה בחיוב ובתוכה צעקה אילמת.
אולי מישהו יכול להסביר לה פעם אחת ולתמיד
מהו אותו סדר שכולם כל כך בטוחים שצריך להיות כשהם שואלים אם הכל על פיו, אם הכל בסדר.
כי עבר זמן מאז שמשהו באמת היה בסדר.
אם היה רגע כזה — הוא חלף, נעלם מבלי להשאיר סימן.
והמציאות, בעצם, מבולגנת.
ולא סתם מבולגנת — אלא בלגן שקיבל את הצורה של החיים עצמם.
בלגן שכולם קוראים לו “סדר” .
