כבר תקופה שאני מרגישה סוג של אבל.
על איריס.
האיריס ההיא שהייתה שם בשנות העשרים והשלושים שלי.
עושה רושם שחלקים ממנה נותרו לנצח בתוך התמונות — מזכירים לי משהו שפעם היה, ושלא משנה כמה אנסה להעיר — איננו.
אתמול קיבלתי זווית חדשה לאבל הזה;
ישבנו, החבורה הקבועה, עם כמה מצטרפים מזדמנים, מול המופע היומי של השקיעה בחוף.
וולד ניגש אליי בשובבות ואמר:
“Open your mouth.”
הייתה לו הפתעה בכף היד.
איריס של פעם הייתה פותחת את הפה. מתמסרת להרפתקה.
אבל המילים פשוט יצאו מהפה שלי כמעט בלי מחשבה:
"I’m sorry, I can’t."
וולד המשיך הלאה, כמו פרפר שעובר מפרח לפרח, אל יוליה — שעצמה את עיניה ופתחה את פיה מבלי להסס.
וברגע ההוא הבנתי משהו.
הבנתי את המשקל הבלתי נמנע של העבר.
את האופן שבו חוויות נצרבות בנפש, ומשנות את הדרך בה היא נוגעת בקיום.
הבנתי שכאשר אדם נוגע , בידיים חשופות, בהכרה של הבדידות הקיומית
הוא מגלה — שגם אם יהיו חברים, משפחה, חיבוק, כתף —
הקילומטר האחרון הוא תמיד שלך לבד.
וההכרה הזו, היא לא דבר שאפשר להעביר מאב לבנו או מאם לבִתה.
היא לא ניתנת ללמידה מספר או פודקאסט.
היא חייבת להיחצב בבשר החי.
וברגע שהיא נחצבת — היא משאירה אחריה חריצים, והם בלתי הפיכים.
אחרי זה, מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים.
על אבא ואמא שיבואו לנקות אחרינו את הבלגן.
על הידיים שיתפסו אותנו כשנקפוץ בעיניים עצומות אל תוך הרפתקה מזדמנת.
ואז נולדת זהירות חדשה.
כזו שלא הייתה שם פעם.
והיא — היא זו שפגשתי אתמול.
היא פשוט נבטה מתוכי, מבלי שתכננתי או ביקשתי.
וזה כואב.
להכיר בזה שהאיריס ההיא, שהתמסרה בקלות להרפתקאות — כבר איננה.
ושזו שנשארה, לא פותחת את הפה כל כך מהר.
וזה לא כי הפכתי ל"אישה אחראית", ששוקלת כל פסיעה באלגוריתמים.
זו פשוט אישה שכבר לא עוצמת עיניים וקופצת.
זו אישה שכבר יודעת את המחיר, זו אישה שיודעת שאין שום גמדים שבאים לנקות את הבלגן. זו אישה שנשאה את עצמה במחוזות של גיהנום, לבד.
זה לא "טוב",
זה לא "רע",
זה פשוט זרם החיים,
שעבר דרכי
והותיר חריצים באדמת הקיום שלי.