אֶתְמוֹל, לִרְגָעִים, הַחַיִּים נִרְאוּ אַחֶרֶת.
כְּאִילוּ הַתּוֹדָעָה קָפְצָה לִמְקוֹם חָדָשׁ, וְהַכֹּל נִרְאֶה מִזָּווִית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.
לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁהַחַיִּים בְּכְלָל מִתְרַחֲשִׁים בְּמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי מִזֶּה שֶׁהָעַיִן רוֹאָה, הַרְחֵק מִן הַסִּפּוּר וַעֲמוֹק בְּתוֹךְ הַתּוֹדָעָה שֶׁצוֹפָה בּוֹ.
וְאֵיפֹה “אֲנִי”?
רֶגַע אֶחָד הַמְּצִיאוּת נִדְמֵית צָרָה כָּל כָּךְ; הַתּוֹדָעָה נִנְעֶלֶת עַל מַה שֶּׁחָסֵר, כְּמוֹ פִּיטְבּוֹל שֶׁלֹּא מַרְפֶּה.
הֲיֵשׁ סֵבֶל גָּדוֹל מִזֶּה לָאָדָם?
לִהְיוֹת כָּלוּא בְּתוֹךְ תּוֹדַעַת פִּיטְבּוֹל?
נִנְעֶלֶת וְלֹא מְשַׁחְרֶרֶת.
וְאָז, בְּלִי הַתְרָעָה, מַשֶּׁהוּ מִתְרַחֵשׁ.
כְּאִילוּ מִישֶׁהוּ מְלַטֵּף בְּעַדִינוּת אֶת גַּב הַפִּיטְבּוֹל, וְהוּא מַתְחִיל לְהִרָּגַע.
הַלֶּסֶת מִתְרַכֶּכֶת, וְהוּא נוֹהֵם בְּהֲנָאָה.
בְּאוֹפֶן דּוֹמֶה גַּם הַתּוֹדָעָה נִפְתַּחַת – פִּתְאֹם יֵשׁ מֶרְחָב, וְהַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ מִשְׁתַּנָּה.
וְהִנֵּה אֲנִי אִשָּׁה אַחֶרֶת, עִם סִפּוּר אַחֵר.
כָּךְ אֲנִי נעָה – הָלוֹךְ וָשׁוֹב בֵּין מַצְבֵּי תּוֹדָעָה. כְּמוֹ תַּיֶּרֶת בֵּין גַּלַקְסִיּוֹת פְּנִימִיּוֹת.
כְּלַפֵּי חוּץ – אֲנִי נִרְאֵית אוֹתוֹ דָּבָר. סְטָטִית.
אֲבָל בִּפְנִים – אֲנִי כְּמוֹ אֲקוֹרְדֵּיוֹן, שֶׁמִּתְרַחֵב וּמִתְכּוֹוֵץ. צַר עַד כְּדֵי מְחִיצָה, וְאָז פִּתְאֹם מִתְפַּשֵּׁט לָאֵין־סוֹף.
וְהַפַּעַר הַזֶּה, בֵּין מָה שֶׁרוֹאִים מִבַּחוּץ לָבֵין הַפְּנִים –
שׂוֹרֵף כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ שֶׁהָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת עָלָיו.
