אמי חלתה בסרטן כשהייתי בת תשע. היא נאבקה במחלה שנשנתה וחזרה בשלושה סבבים עד לסיבוב האחרון, שבו הרימה ידיים ונתנה לה לכרסם בה לאט, עד שלבסוף לקחה אותה .
רצף הזמן הזה, כפי שהוא נשקף מעיניי, החל כשהייתי ילדה בת 9 והסתיים חצי שנה לאחר יום הולדתי השבעה-עשר.
אינני זוכרת הרבה מהסבב הראשון. אז, עוד הייתי בעיקר צופה מהצד, ולא משתתפת פעילה.
מה אני כן זוכרת?
אני זוכרת את אחיותיי אוחזות באמי משני צדדיה, מוליכות אותה בסיבובים בבית—מהסלון למטבח וחזרה—עם דלי צמוד, למקרה שתצטרך להקיא.
אני זוכרת את הריח החמוץ שמילא את החדרים.
אני זוכרת את אבי, שקורא ספר או נעדר לחלוטין מהרגעים הללו.
אני זוכרת את אמי עומדת בפתח חדר הטלוויזיה שבו ישבתי ובהיתי במסך, שואלת: “אירוס, את רוצה שנדבר על מה שיש לי?”
ואני, ילדה בת תשע, מרותקת למסך, לא מביטה בה אפילו, רק מנידה את ראשי לשלילה.
אני זוכרת עצמי יושבת בשיעור “בריאות” בבית הספר, שבו המורה מנתה סימפטומים של מחלה בשם סרטן ומגלה להפתעתי שהכל נשמע ממש מוכר, כל כך מוכר עד שהשלמתי את דבריה לפני שסיימה למנות את התסמינים.
כך נודע לי מה יש לאמא.
באותו היום כשחזרתי הביתה, נכנסתי לחדר של אחותי הגדולה, לילך. באותה שעה הייתה שם גם אחותי האמצעית, דפנה. אחיותי קרובות בגיל, רק שלוש שנים מפרידות ביניהן, מה שאפשר להן כמעט באופן טבעי להתחבר זו לזו כחברות.
ביני לבינן, לעומת זאת, הפרידו 9 ו-12 שנים. הפער הזה ליווה אותי לאורך ילדותי בתחושה שאני נטל, חלק לא ממש שייך בפאזל—נמצא שם, אך לא באמת מתאים.
נכנסתי לחדר והרגשתי שאין לי בו מקום ,נעמדתי מולן ואמרתי: “אני יודעת מה יש לאמא! זה סרטן!”
אני זוכרת את המבט המתריס שלהן, מבט ששמור לילדים ש”סתם” מחפשים תשומת לב. לא עלה על דעתן שאף אחד לא עדכן אותי, שהאמירה שלי הייתה גילוי אמיתי, ולא חזרה על המובן מאליו.
אבל לי אותו ברור וידוע לא היה ברור ולא ידוע, כי הנהנתי בשלילה לשאלתה של אמי בפאתי חדר הטלוויזיה.
באותו היום בשיעור בריאות גיליתי שלאמא שלי יש מחלה בשם ״סרטן״ ושזו מחלה שמתים ממנה, שמשתייכת לקטגוריה אותה המורה כינתה ״מחלות סופניות״.
הסבב השני והשלישי של המחלה כבר היו אחרים.
הייתי בת חמש-עשרה בפעם השניה, ושבע-עשרה כשהגיע בפעם האחרונה.
והפעם כבר ציפו ממני להיות חלק פעיל.
לילך, אחותי הבכורה, כבר הייתה נשואה ואם, ולא חיה בבית. דפנה ואני קיבלנו ימים קבועים שבהם היה עלינו לטפל באמא. על המקרר הייתה תלויה טבלה. כל אחת מאיתנו קיבלה שלושה ימים. אבא קיבל את שבת.
אינני זוכרת בדיוק מה כללה המשמרת שלי, רק שהיה עליי להישאר בבית ולהיענות לצרכיה.
היא כבר לא ישנה עם אבי וחדר הטלוויזיה, אותו חדר בו ישבתי בגיל תשע והינהנתי לשלילה, הפך לחדר שלה. ספת טלוויזיה נפתחה והיתה המיטה שלה. על השידה לצדה עמד פעמון יד זהוב, ובכל פעם שהייתה זקוקה למשהו, צלצלה בו.
עד היום, איני מסוגלת לשאת את הצליל הזה.
כאב לה. היא סבלה. פיזית ונפשית.
היא הייתה אישה מורכבת שהתחתנה עם גבר פשוט.
רק היום אני יכולה לדמיין כמה בודד זה היה עבורה—לחיות עם מישהו שאינו מסוגל אפילו להתחיל לגעת בעומקים שהיא נושאת בתוכה.
שנאתי אותה. ושנאתי את עצמי.
והשנאה שלי אליה והשנאה שלי לעצמי התערבבו לכדי עיסה שחורה וסמיכה שבה טבעתי.
רציתי שהיא תמות כבר. ושנאתי את עצמי על זה.
היא הייתה שק של עצמות עטופות בעור דקיק ושקוף.
ואני רציתי אמא חזקה ומלאה, שלא רואים עד כמה היא שבירה.
היא הריחה חמוץ מכל התרופות.
ואני רציתי אמא עם ריח נעים, כזה שאפשר להתמסר אליו כשמחבקים אותה.
היא הייתה עסוקה בלשרוד.
ואני רציתי אמא שתהיה עסוקה בי.
החיים דואגים להשליך עלינו בחזרה את כל מה שלא הספקנו לעבד.
וכך, למעלה מעשרים שנה אחרי שראיתי את אמי כואבת וסובלת, מצאתי את עצמי בסיטואציה דומה להחריד.
רק שהפעם אני הייתי האם.
הפעם, אני הייתי החזקה שהפכה פתאום לחלשה.
הפעם, אני הייתי הנזקקת, השברירית, האישה שהפכה לילדה ברגע אחד.
והפעם, אלו שנתבקשו לסעוד אותי—היו הבנות שלי.
לא היה מדובר במחלה סופנית, אלא בניתוח אורתופדי. אבל לזיכרונות יש דרך להתעלם מהפרטים ולהתמקד במהות.
והמהות הייתה זהה.
הפכתי, ברגע, מאישה חזקה שמגדלת לבדה שתי בנות—לחלשה, לתלותית, וכועסת.
כעס…
איזה רגש פתלתל…
למי שעיניו פונות החוצה, נדמה לי שכעס הוא עניין פשוט יותר. אותו אדם כועס, מאמין בכל לבו שהאחר ראוי לכעסו, ושם זה נגמר.
אבל כשההתבוננות פנימה היא שריר שפועל ללא הרף, ניטלת היכולת הזו – היכולת פשוט לכעוס.
ניטלת היכולת להאמין לכעס בלי סייג, כי ברגע שהוא מרים את ראשו, ההתבוננות כבר נכנסת לפעולה, פורשת תמונה רחבה יותר, מעבר לנרטיב הצר של הרגע, ומאלצת לבחון את עצמך, את האחר, ואת כל מה שמעבר.
בפרטים, הסיפור שונה, אבל במהות, הוא כמעט זהה: שוב ישנה אישה שסובלת מכאב, בגוף ובנפש, ושוב היא לבד, בלי בן זוג שיוכל לתמוך. ושוב ישנן בנות שמטפלות בה, צעירות מדי למשא שכבד להניח על כתפיהן.
ואולי לא קיים גיל שבו קל לסעוד הורים.
עד היום אני לא מבינה איך הניחו משקל כזה על כתפיה של נערה צעירה, שגם כך נאלצה להתמודד עם מחלתה הסופנית של אמה. איך זה שאף אחד שלא עצר ואמר: “רגע, זה יותר מדי עבורה, זה מעבר לכוחותיה.”
או אפילו רק מישהו שיתקף את תחושותיי, שיאמר לי שהכאב, חוסר האונים והבלבול שלי הם טבעיים. מישהו שיאפשר לי להרגיש אותם מבלי שיתעבו בתוכי לשנאה עצמית—שנאה חדה וקשה, שמלווה אותי עד היום. שנאה על כך שלא הצלחתי להיות שם למענה כפי שרציתי. כפי שהיא הייתה זקוקה.
היום, לאחר 43 שנות קיום, אני כבר למודת ניסיון ויודעת שכולם תקועים בתוך התחת של עצמם—כולל אני. מעטים האנשים שבאמת מצליחים לראות מעבר לחור המופלא שלהם ולכן, באופן טבעי, לא היו שם מלאכים שכל מטרתם הייתה לשמור על איריס הילדה ועל הצרכים שלה.
איריס הילדה הייתה אמורה לעשות זאת עבור עצמה. רק שזה היה דבר שהיא מעולם לא למדה—לדאוג לעצמה מבלי לחוש אשמה על כך.
ועכשיו אני חשה כעס. אני חשה נטושה. כנראה תחושות קרובות, אם לא זהות, לאלו שאמי חשה.
בחוויה שלי שתי הבנות שגידלתי אינן לצדי בשעתי הקשה. כלומר, הן כאן, אבל בדיוק כפי שאני הייתי שם עבור אמי—נוכחות מתוך חובה. אני חשה עד כמה אני והצרכים שלי מהווים עבורן משקל שהן לא מעוניינות לשאת, רק רוצות להיפטר ממנו. אני מרגישה כמו אבן ריחיים על צווארן.
והכאב הזה מתעבה, משחיר, הופך לכעס צפוף ודחוס שאני טובעת בו לאט לאט.
אני רוצה להוכיח אותן, להטיח להן הכל בפנים, לגרום להן להבין, שיכאב להן כמו שכואב לי.
אבל אני זוכרת
אני זוכרת איך רציתי שאמא שלי תמות, לא כי לא אהבתי אותה, אלא כי לא יכולתי לשאת את הכאב.
אני זוכרת איך שנאתי את עצמי על זה.
ואני לא רוצה שהן ישנאו את עצמן.
לי לא היה שם אף אחד שיגיד לה שזה בסדר להרגיש ככה.
שאולי זה נורא, אבל גם טבעי.
שזה לא אומר כלום על האהבה שלה, על האכפתיות שלה.
שזה פשוט בלתי נסבל לראות את אמא ככה—חלשה, כואבת, חסרת אונים.
ושיחבק אותה.
אז אני עוצרת.
שותקת.
ובולעת הכל פנימה.
וזה אוכל אותי מבפנים, לאט לאט.
לו רק יכלו לומר לי את מה שאני עצמי לא הצלחתי לומר לאמי—
“אמא, אנחנו באמת רוצות לעזור, אבל משום מה אנחנו לא מסוגלות.
זה קשה לנו לראות אותך ככה, זה מציף בנו תחושות שאנחנו לא מבינות, שלא בשליטתנו, שמבהילות אותנו.”
“הלוואי שהיינו אחרות. הלוואי שהיינו יכולות. אבל זה כואב לנו מדי לראות אותך חלשה ושברירית.”
אבל הן לא אומרות.
ואני מרגישה היטב איך הלב שלהן סגור, בוודאי בדיוק כפי שאמי הרגישה את הלב שלי.
אני רק זקוקה שישברו את השתיקה, שידברו, שישתפו.
שאותו לב סגור יחדל להיות הפיל הגדול בחדר, זה שכולם מרגישים אבל אף אחד לא מעז להזכיר.
אני שונאת פילים שלא מדברים עליהם
