כשהייתי ילדה , בימי חורף גשומים, הייתי לעתים מאבדת את היד בתוך שרוול מעיל הגשם שלי.
כשזה היה קורה אמא או אבא היו מושיטים את ידם עמוק עמוק אל תוך שרוול המעיל ,מחלצים את היד שלי משם וקוראים בשמחה ״הינה את יד של יובל!״ ה ואני הייתי מצחקקת.
כבר תקופה שאני מרגישה כמו אותה היד שהלכה לאיבוד בתוך שרוול ומחכה למישהו שיחלץ אותה.
היום החלטתי- אני מפסיקה לחכות ומתחילה קמעה קמעה, לעתים אפילו מילימטר ביום, לשלוף את היד מהשרוול החוצה אבל אז נוכחתי שהניסיון להוציא אותה משם לבדי מרגיש כמו לנסות לצייר על חול שפת הים בנקודה בה הגלים נשברים שוב ושוב.
מצד אחד ברור לי שאני זשוקה לעזרה ובאותה העת ברור לי שאין אדם שיוכל לעזור לי להוציא את עצמי מהשרוול מלבד עצמי.
אבל ההכרה הזו, שרק ביכולתי להוציא את עצמי, כיצד בכוחה לעזור לי, אם בכל פעם שמגיע גל אני שוכחת הכל , כולל אותה, ונזרקת שוב לנקודת ההתחלה, תקועה בתוך שרוול.