היא צועדת ברחוב בקצב מהיר. רק חדי עין יבחינו בצליעה הקטנה שעוד נותרה. מעבר לה, יש גם את הסד שידה עדיין מונחת בו- בלתי ניתן לפספוס ומהווה זכר למה שהתרחש ולנטייה שלה להיות צייתנית, כי הרי היד הזו כבר מזמן מתחננת בפניה: תני לי לחזור לפעול כמו השמאלית. אבל היא כלואה בתוך הסד, שמחזיק אותה דוממת רק כי הרופא אמר שלא להזיז את הכתף כלל — והיא נשמעת .
מדי פעם מתגנבת אליה התחושה שהיא מזייפת. היא לא בטוחה — האם היא מרשה לעצמה הנחות קטנות ומסוכנות? התחושה הזו , של הספק המכרסם, מזכירה לה את מה שתמיד הרגישה בהכנות של לפני הטבילה במקווה — החרדה מאי הידיעה מתי זה מספיק ואפשר להפסיק היתה מוציאה אותה מדעתה.
היא אף פעם לא בטוחה מה מותר ומה אסור, והיד מרגישה כל כך תקינה — איך אפשר שלא להזיז אותה בכלל?
גם בלי קשר למקווה, התחושה הזו מוכרת לה: תחושת הזיוף. היא כבר למדה לחית איתה ועם תחושת האשמה הנילווית, ואולי זה המחיר שמשלמים אנשים כמוה, שכל כך חשוב להם לדייק —המחיר של לחיות לצד תחושה של זיוף, כי האמת והדיוק הם הרי ממילא מושגים כל כך חמקמקים.
עכשיו היא פשוט אישה שעברה ניתוח אורתופדי. כמה פשוט. ואת מה שהייתה קודם — איש לא ידע.
ומה היא בעצם הייתה?
צל של אדם?
לטאה שזוחלת על גחונה, מחפשת מים במדבר צחיח?
קרן של קיום, שאורה נסגר בתוך תיבה אטומה מעץ והיא הולכת ודועכת מיום ליום?
ספינה שנטרפה בתוך סערה בלב ים?
בעוד כמה ימים היא תשוב אל האי, זה שעזבה לפני חודשיים מבלי לתכנן. כי גם את מה שגילתה בצילום האקס ריי בבית החולים בתאילנד — לא ניתן היה לראות מבחוץ.
מבחוץ היא הייתה יובל על האופנוע. יובל הרוקדת. יובל שחיה את החיים.
רק היא ידעה שיש שם כאב שלא מניח לה. כאב שדורש מענה. כאב שלא משנה כמה ניסתה לדחוק אותו לשולי התודעה, הוא שב והרים את ראשו. דפק על דלתה. הזכיר לה שהחיים שלה הם לא מה שהם נראים. שיש דברים שחייבים — פשוט חייבים — לטפל בהם.
אבל היא לא רצתה להתעורר מהחלום שחיה. דחתה את הקץ שוב ושוב.
אולי קיוותה שמישהו יגיע ויאמר לה שהיא חייבת לבדוק, אבל אף אחד לא בא.
עיסויים, סאונות, מתיחות, אמבטיות קרח — מה לא ניסתה.
אבל הכאב נשאר. עיקש.
ואז, במסיבה ההיא — המסיבה האחרונה — ההכרה היכתה בה: היא כל כך מפחדת לא להיות שם אבל היא כבר ממילא לא שם.
הרגליים אולי על הרחבה, אבל התודעה — כלואה בתוך נקודת הפחד.
הכול אחיזת עיניים שהיא מנסה לתפוס בה בעוד היא מתפרקת לה בין האצבעות, כמו קרני האור שבצבצו מבין התריסים בחדר, נושאים עימם חלקיקי אבק קטנים, שהיא ניסתה לתפוס כשהיתה ילדה.
באי תפגוש פנים מוכרות.
יהיו את אלו שיתהו לאן נעלמה.
ויהיו אלו שכלל לא הבחינו בהיעדרה.
לאלו שיתהו, תאמר: “נסעתי לניתוח”.
הם יופתעו, ירימו גבה וישאלו — “ועכשיו הכול בסדר?”
כי ככה אנשים שואלים — שאלה שכבר כוללת את התשובה שהם רוצים לשמוע.
היא תחייך ותאמר “כן”,
כאילו יש באמת דבר כזה — ״סדר״ כזה שאפשר להיות בו, או לצאת ממנו, או לחזור אליו.
וככה תסתיים השיחה.
יהיו גם אלה שידעו לאן הלכה. להם לא יהיה צורך לשאול “איפה היית?” — הם יקפצו ישר ל”איך היה?”
לו רק יכלה, הייתה מוחקת את הידיעה לאן הלכה מזיכרונם, כדי שלא תצטרך להתעמת עם השאלה הזו.
היא אחראית לכך שכל כך הרבה יודעים משום שברגעים המבעיתים שלפני העזיבה, לא הצליחה לשאת את הפחד לבד וחיפשה נחמה בשיתוף.
ובכל שיתוף מחדש למדה איך בני אדם הם יצורים מסוכנים מדי מכדי להפקיד בידיהם דברים עדינים ורגישים כמו ״פחד״ ,ועדיין חזרה והמשיכה, ככלב החוזר אל קיאו היתה משתפת, מתאכזבת, ושוב משתפת.
ומה תאמר לאותו אחד, אותו אידיוט, שהביט בה ואמר:
“טוב, אני מקווה שהכול יהיה בסדר” —במבט מלא ספק.
והיא אספה את שארית כוחותיה, ואמרה בקול יציב — “בטח שיהיה בסדר”,
כשבתוך תוכה רק רצתה להתפרק ולבכות.
והוא — הביט בה במין מבט מפקפק כזה שרק העמיק את הפחד.
והיא — שנאה אותו.
אבל עוד יותר — שנאה את עצמה.
למה שוב סיפרה? למה מסרה מקום כל-כך עדין למישהו שלא יוכל להכיל אותו?
היא רוצה להיות מוכנה לשאלה “איך היה?” כי אנשים אוהבים לדבר במילים.
היא תמיד יכולה לומר את האמת אבל היא לא רוצה כי כבר למדה: אנשים לא באמת רוצים לשמוע אמת.
הם רוצים תשובה פשוטה, קצרה, כזו שתאפשר להם להמשיך בענייניהם.
לסמן וי על כך שהם זכרו. הם התעניינו והם ממש ממש ״בסדר״.
אולי תצליח לשקר בשבילם.
אולי תגיד:
״היה, וטוב שהיה״.
או:
״בסדר גמור״.
או:
״עוד התמודדות״.
מה תגיד שיהיה קצר, לא חושפני — אבל גם לא רדוד כמו השאלה עצמה?
כי בפשטנות היא לא מסוגלת לעמוד.
זה צורב לה כמו ציפורן ששורטת לוח כיתה.
והאמת — האם בכלל ניתנת לאמירה?
היא יודעת שלא.
לאמת אין מילים.
היא חיה בשתיקה.
במבט.
במגע.
את מה שעברה בחודשיים האחרונים אי אפשר לדחוף לתוך סל של מילים כמו שדוחפים קצפת לתור שקית זילוף ולוחצים חזק חזק עד שהיא יוצאת יפה ומקושטת מהפתח הקטן בקצה.
היא עברה רעידת אדמה.
צונאמי.
אבל אלו שלה לא הותירו אחריהם הריסות, לא מבנים מנופצים, לא חופים חרבים.
לא נותרו להם עדויות.
וגם היא — נראית רגילה לגמרי.
אישה שחזרה מהארץ.
מי שידע — אולי יבחין בצליעה הקטנה,
שגם היא תיעלם בקרוב.
הסד כבר וודאי לא יהיה על היד.
שום סימן חיצוני למה שהתחולל באמת.
רק קרעים פנימיים.
בלתי נראים.
שהיא נושאת. ותישא.
לנצח.
כי פירקו אותה.
למיליוני חתיכות.
ניסרו.
הפרידו.
והרכיבו מחדש.
ואם כל זה — כל מה שהיה — לא ייכתב,
מה יישאר ממנו?
שום דבר.
רק שתי צלקות.
ומינוס בבנק.
