הביצה, התבנית והתרנגולת

כאב. חד. בלתי מתפשר. דוקר. עולה עד קצוות העיניים ומעקצץ.

ולמולו- המיינד, לא נותר "חייב"- מתחיל לספק את הסיפור שיסביר את ה"למה" שמאחורי אותה התחושה, פשוט כי באל כרחו המיינד חייב למצוא את ה"למה" לכל "מה" שהגדיר, ממש כפי שעשה כעת.

הוא מתחיל מלהגדיר את אותה תחושה אבסטרקטית שורפת שתוארה מעלה.

הוא מצמיד לה מילים כמו 'דחיה' או 'נטישה' , אבל  מכיוון שהמילים עצמן הן רק תבניות שמנסות לתאר תחושה, אין להן שום קשר ממשי אליה. אז מהיכן הן שאובות?

מאותו המקום שלא מסוגל להכיל דברים אלא אם כן הם מונחים יפה יפה בתבנית, מסודרים כחיילים כמו בייצים שיצאו מהטבע הפראי אל תוך התבניות שבאמצעותן הן נמכרות לבני האנוש במכולת, ושבזכותן קל כל כך לשכוח את התרנגולת שהטילה אותן.

ברגע שהתודעה מאפשרת למיינד לקחת את ההובלה, הסיפור מכור;

תחושה מקבלת הגדרה,

להגדרה מוצמדת סיבה

ומאותה הנקודה הדרך סלולה למציאת ה'אחר', בין אם זו תהיה 'אומה', 'התרחשות', או 'יחיד' , העיקר שאותו 'אחר' יהיה כזה שתודעת האדם תוכל לייחס לו את האחריות לאותה תחושה בלתי נסבלת.

התוצאה- הכאב עטוף במחשבות שיוצרות סביבו מאין שכבת חייץ שמשכיחה את עוצמתו הראשונית.

כשיש 'אחר' כלשהו להאשים, אותה תחושה ראשונית ממנה הכל החל נדמית כה רחוקה. כאותה פיסת יבשה שהולכת ומתרחקת ככל שהמעבורת עליה עלתה תודעת האדם נישאת על גלי הים ומתרחקת ממנה.

ו'אמת' יכולה להתקיים רק במקום שריק מהמצאות, לא כי המצאות הן 'שקר', אלא פשוט בגלל שאינן יכולות להיות האמת.

ומילים, מעצם היותן מילים, תמיד יתקיימו על בסיס המצאה.

ועל כן החושק ב'אמת', ישוב אל החוף הראשוני ממנו ברחו רגליו אל מעבורת המילים, יטוש את ה"אשמים", יטוש את כל ההגדרות שהמיינד שלו הצמיד לחוויה וישוב אל אותה תחושה ראשונית, צורבת, בלתי נסבלת, שורפת. ויהיה. פשוט יהיה.

כל נקודה בה תודעת האדם מכוונת "החוצה", כלומר עסוקה ב'אחר' כלשהו הינה סימן דרך לכך שלפני כן, באיזשהו רגע של היסח הדעת, היה כאב שלא קיבל תשומת לב והפך לסיפור שאליו הוצמדו מילים והגדרות ושלהם מיד נמצאו 'אחראים' כלשהם שלא משנה מי הם כל עוד הם אינם 'אני'.

וזה בית הכלא המתוחכם ביותר שאי פעם יצר האדם.

יַלְדָּה זְקֵנָה

תָּמִיד הָיִיתִי הַכֹּל בַּבַּת אַחַת.יֶלֶדָה, נַעֲרָה, מְבֻגֶּרֶת, זְקֵנָה.עַכְשָׁיו, בְּעֵינֵי הָעוֹלָם, אֲנִי "מְבֻגֶּרֶת".אוּלַי יִתְמַזֵּל מַזְלִי,וּמִישֶׁהוּ יִרְאֶה אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי וִיבִּין אֶת גּוֹדֶל הַטָּעוֹת. "חֲבֵרִים, זוֹ לֹא מְבֻגֶּרֶת," יִכְרִיז."זוֹ יַלְדָּה." וְאָז יַהֲסֵס, וְיֹאמַר:"בַּעֲצֶם — זְקֵנָה." וּלְבַסּוֹף יַכְרִיעַ:"יַלְדָּה זְקֵנָה." וּמִשְׁלֹא יַצְלִיחַ לַיֵּשֵׁב אֶת הַסְּתִּירָה שֶׁבְּתוֹכֹו,יַקוּם וִילֵךְ.

קרא עוד »

לַהֲבָה בְּקֻּפְסָה

מַה עוֹשָׂה לַהֲבָה,שֶׁהוּכְנְסָה אֶל תּוֹךְ קוּפְסָה? מְצַמְצֶמֶת אֶת עַצְמָהּלִנְקוּדָּה —קְטַנָּה,קְטַנָּה. וּדוֹלֶקֶת.כָּכָה.בְּשֶׁקֶט.בְּקָטָן. מִבַּעַד לַחֲרָכִים,צוֹפָה בַּלַּהֲבוֹת מְרַקְּדוֹת —וְדוֹמַעַת.דִּמְעוֹת זְעִירוֹת,זְהִירוֹת,שֶׁלֹּא יְכַבּוּ אֶת שֶּׁנוֹתַר מִמֶּנָּה. מַזְכִּירָה לְעַצְמָהּ,הַשְׁכֵּם וְהַעֶרֶב: אֶת שֶׁהָיְתָה,וְאֶת שֶׁהִינָה —לַהֲבָה.

קרא עוד »

פִּיטְבּוֹל

אֶתְמוֹל, לִרְגָעִים, הַחַיִּים נִרְאוּ אַחֶרֶת.כְּאִילוּ הַתּוֹדָעָה קָפְצָה לִמְקוֹם חָדָשׁ, וְהַכֹּל נִרְאֶה מִזָּווִית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי. לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁהַחַיִּים בְּכְלָל מִתְרַחֲשִׁים בְּמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי מִזֶּה שֶׁהָעַיִן רוֹאָה, הַרְחֵק מִן הַסִּפּוּר וַעֲמוֹק בְּתוֹךְ הַתּוֹדָעָה שֶׁצוֹפָה בּוֹ. וְאֵיפֹה “אֲנִי”? רֶגַע אֶחָד הַמְּצִיאוּת נִדְמֵית צָרָה כָּל כָּךְ; הַתּוֹדָעָה נִנְעֶלֶת עַל מַה שֶּׁחָסֵר, כְּמוֹ פִּיטְבּוֹל

קרא עוד »