כאב. חד. בלתי מתפשר. דוקר. עולה עד קצוות העיניים ומעקצץ.
ולמולו- המיינד, לא נותר "חייב"- מתחיל לספק את הסיפור שיסביר את ה"למה" שמאחורי אותה התחושה, פשוט כי באל כרחו המיינד חייב למצוא את ה"למה" לכל "מה" שהגדיר, ממש כפי שעשה כעת.
הוא מתחיל מלהגדיר את אותה תחושה אבסטרקטית שורפת שתוארה מעלה.
הוא מצמיד לה מילים כמו 'דחיה' או 'נטישה' , אבל מכיוון שהמילים עצמן הן רק תבניות שמנסות לתאר תחושה, אין להן שום קשר ממשי אליה. אז מהיכן הן שאובות?
מאותו המקום שלא מסוגל להכיל דברים אלא אם כן הם מונחים יפה יפה בתבנית, מסודרים כחיילים כמו בייצים שיצאו מהטבע הפראי אל תוך התבניות שבאמצעותן הן נמכרות לבני האנוש במכולת, ושבזכותן קל כל כך לשכוח את התרנגולת שהטילה אותן.
ברגע שהתודעה מאפשרת למיינד לקחת את ההובלה, הסיפור מכור;
תחושה מקבלת הגדרה,
להגדרה מוצמדת סיבה
ומאותה הנקודה הדרך סלולה למציאת ה'אחר', בין אם זו תהיה 'אומה', 'התרחשות', או 'יחיד' , העיקר שאותו 'אחר' יהיה כזה שתודעת האדם תוכל לייחס לו את האחריות לאותה תחושה בלתי נסבלת.
התוצאה- הכאב עטוף במחשבות שיוצרות סביבו מאין שכבת חייץ שמשכיחה את עוצמתו הראשונית.
כשיש 'אחר' כלשהו להאשים, אותה תחושה ראשונית ממנה הכל החל נדמית כה רחוקה. כאותה פיסת יבשה שהולכת ומתרחקת ככל שהמעבורת עליה עלתה תודעת האדם נישאת על גלי הים ומתרחקת ממנה.
ו'אמת' יכולה להתקיים רק במקום שריק מהמצאות, לא כי המצאות הן 'שקר', אלא פשוט בגלל שאינן יכולות להיות האמת.
ומילים, מעצם היותן מילים, תמיד יתקיימו על בסיס המצאה.
ועל כן החושק ב'אמת', ישוב אל החוף הראשוני ממנו ברחו רגליו אל מעבורת המילים, יטוש את ה"אשמים", יטוש את כל ההגדרות שהמיינד שלו הצמיד לחוויה וישוב אל אותה תחושה ראשונית, צורבת, בלתי נסבלת, שורפת. ויהיה. פשוט יהיה.
כל נקודה בה תודעת האדם מכוונת "החוצה", כלומר עסוקה ב'אחר' כלשהו הינה סימן דרך לכך שלפני כן, באיזשהו רגע של היסח הדעת, היה כאב שלא קיבל תשומת לב והפך לסיפור שאליו הוצמדו מילים והגדרות ושלהם מיד נמצאו 'אחראים' כלשהם שלא משנה מי הם כל עוד הם אינם 'אני'.
וזה בית הכלא המתוחכם ביותר שאי פעם יצר האדם.
