תחנת רכבת

יושבת כהרגלי בבית הקפה בבוקר ובוהה. מולי, ברחוב, עוברות אם ובתה המתבגרת, ואני רואה דרכן את האישה שהייתי, ואת זו שיכולתי אולי עדיין להיות. הן צועדות במתכונת שהעולם מכנה “חופשה” – זמן שהעולם מקדיש לעצור את שטף המרוץ, כדי ללכת למקום אחר, רחוק ככל האפשר, שיעורר כמה שפחות טריגרים ויאפשר

כֻּלָּם מְדַבְּרִיםכְּאִלּוּ יוֹדְעִים.הַמַּסָּכִים מְלֵאִים בְּידיעוֹת, בִּתְבוּנוֹת, בְּהַסְבָּרִים. וַאֲנִי?אֵינֶנִּי יוֹדַעַת דָּבָר. עָבַרְתִּי תְּהוֹמוֹת, הָרִים, גְּבָעוֹת,עֲמָקִים וּמַדְרוֹנוֹת —רַק כְּדֵי לָדַעַת,בְּידְּעָה צְלוּלָה וּבְרוּרָה:שֶׁאֲנִילֹאיוֹדַעַת דָּבָר. מַלְבַּד:לְזַהוֹתמָתַי הַגּוּף לֹא יָכוֹל לְהַפְסִיק לִרְקוֹד,וּמָתַי הוּא לֹא מַצְלִיחַ לְהָזִיז אֲפִלּוּ אֶצְבַּע, מָתַי מַשֶּׁהוּ בִּי מִתְכַּוֵּץ —וּמָתַי הוּא נִפְתָּח. לְהַחְלִיףהִלּוּכִים עַל הָאוֹפַּנוֹעַ וּקְשָׁרִים לֹא מְדוּיָּקִים. לְשַׂחֵקעִם הַקְּלַאץ׳ וְעִם הַתּוֹדָעָה

כבר תקופה שאני מרגישה סוג של אבל.על איריס.האיריס ההיא שהייתה שם בשנות העשרים והשלושים שלי. עושה רושם שחלקים ממנה נותרו לנצח בתוך התמונות — מזכירים לי משהו שפעם היה, ושלא משנה כמה אנסה להעיר — איננו. אתמול קיבלתי זווית חדשה לאבל הזה;ישבנו, החבורה הקבועה, עם כמה מצטרפים מזדמנים, מול המופע