פעם כשהייתי ילדה לקחה אותי אמי לגן השעשועים
בגן היתה חבורה של ילדים ששיחקה
אני זוכרת איך ברגע הראשון שהתבוננתי בהם כל כולי רציתי להיות שם, איתם, חלק מהם, בתוך המשחק שהם יצרו.
היה ניכר שהם ספונים בתוך עולם משלהם , כאילו ישנה בועה בתוך גן השעשועים אליה אף אחד לא יכול להיכנס מלבדם.
בשלב מסוים משהו הרגיש לי לא בטוח במשחק שלהם, לא ממש ידעתי לומר מה, אולי איזושהי מידה קטנה של אגרסיביות שהתלוותה אליו.
כשהם באו להציע לי להצטרף, משהו בי שמח על ההזדמנות להיות חלק ולצידו חלק אחר משך אותי אחורה. חלק שלא ידעתי להסביר לעצמי, בעיקר כי בתוך תוכי כל כך רציתי להיות חלק מאותה הבועה וחשתי ברתת מזל שהוזמנתי להצטרף אליה.
אמי שחזתה באינטרקציה ביני לבין הילד שניגש אלי הבחינה שנותרתי לשבת על הספסל ועיני לא שקטות, התקרבה אלי וחיבקה את כתפי בזרועה
"את יודעת איריסי" , היא אמרה
"לא כל המשחקים מתאימים לך, בעיקר לא כאלו שהומצאו על ידי ילדים אחרים. מותר לך פשוט לומר "לא תודה"
בגן השעשועים ההוא נפגשתי לראשונה עם הדיסוננס בין האהבה שלי למשחקים לבין ההכרה הברורה שלא כל המשחקים נועדו לי.
ועתה, אסביר לך איך אני רואה את פני הדברים;
לך ולאישתך יש משחק
אני כאמור אוהבת משחקים
במשחק שלכם כל אחד מכם רשאי לחקור ולהתנסות
ולצד זאת, אני מניחה, ישנם חוקים ברורים שמאפשרים לכם לחוש בטחון יחסי בתוך גבולות המשחק
ככה משחקים פועלים.
זה נראה משחק כייפי ואני מניחה שאתם נהנים
לצד זאת,
כבר למדתי
שלא בכל משחק שמישהו יצר אני מעונינת לקחת חלק
לא בגלל שיש לי תפיסה כלשהי לגבי המשחק או לגבי המישהו שיצר אותו
אלא פשוט בגלל ששהעולם מלא במשחקים
חלקם הומצאו על ידי ממשלות
חלקם על ידי אנשים פרטיים
וחלקם על ידי תרבויות ואומות
ואני?
אני שבתחילה שיחקתי בכל המשחקים כולם
הבנתי
שעל אף שאני פריקית של משחקים
וחוסר וודאות נוצץ לנשמתי כמו שחתיכת זהב נוצצת עבור עורב
בכל זאת
ולצד זאת
לא כל המשחקים נועדו לי
ואם תשאל- איך אני יודעת מה נועד לי ומה לא?
אשיב- פשוט נורא
העולם קורא לתחושה הזו "בא לי"
ואם אין לי אותה, אני לא מתחילה להסתבך בפיתולי המיינד אלא נזכרת במילותיה של אמי
"לא כל המשחקים מתאימים לך, בעיקר לא כאלו שהומצאו על ידי אחרים"
ואומרת לעולם- לא תודה
