כשהייתי ילדה, בתחילת כל שנה היה מגיע לתיבת הדואר שלנו עלון שהציג את כל החוגים שהתקיימו בסביבת המושב, ואני אהבתי לדפדף בו ולראות את כל האפשרויות שעמדו בפניי השנה. ליד כל חוג הופיע תיאור קצר של מה שיילמד בו, שם המורה, היום והשעה שבהם יתקיים, המיקום, והפרט הכי חשוב—זה שאליו נדדו עיניי תחילה—קבוצת הגיל הרלוונטית.
שנה אחר שנה חיכיתי לעלון בציפיה, ובתוכי משאלה כמוסה שאולי, רק אולי, השנה אפשר יהיה להתחיל מגיל מוקדם יותר. אבל לא—תמיד הופיע שם כמו מחסום בלתי עביר המספר אחת–עשרה.
לצד התיאור של החוג הייתה תמונה: ילד וילדה באמצע ריקוד, מחזיקים זה בזו, מבטיהם נחושים ומרוכזים.
בעיני רוחי ראיתי אותי ואת בן הזוג שלי בחוג, רוקדים יחד בכל יום רביעי, היום שבו התקיים החוג. בשלב מסוים כבר נפסיק להיות כל כך רציניים, ולפעמים גם נצחק ונשתעשע מאחורי גבה של המורה, מחליפים בינינו סימנים לא מדוברים. אחר כך יגיע היום שבו הוא יתקשר אליי וישאל אם אני רוצה להיפגש ולהתאמן. בהתחלה המפגשים שלנו יהיו סביב הריקוד, אבל לאט-לאט נתחיל לדבר גם על דברים אחרים. יום אחד אשאל אותו אם הוא רוצה להצטרף אליי לבריכה במושב, והוא ייעתר להצעה. כשהוא יראה אותי בבגד ים, יהיה לו מבט מבויש.
ניפגש אחרי שעות הלימודים, נקטוף שסק, תותי עץ, פיטנגו. נרכב על האופניים, נפלח ביצים מהלולים במושב, ואגלה לו את המחבוא הסודי שלי בגן טריץ’. שם, יום אחד, הוא גם ינשק אותי.
כשסוף-סוף הגיע היום והייתי בגיל המתאים, ניגשתי לאמי ואמרתי שזה החוג שאני רוצה השנה.
אמי, שתמיד ניסתה לדחוף אותי להיות עצמאית, אמרה: “אז קדימה, תתקשרי ותבררי.”
שנאתי לצלצל. העדפתי שאמא תעשה את זה בשבילי, אבל היא אמרה שהיא עסוקה ושאני כבר מספיק גדולה כדי לטפל בזה בעצמי.
לבי הלם בחוזקה לפני שסובבתי את חוגת הטלפון. כך הרגשתי תמיד לפני שיחות טלפון. שלא כמו היום, אז לא היו טלפונים אישיים, וכשחייגתי לחבר או חברה, ידעתי שמרבית הסיכויים שמישהו מההורים או האחים שלהם יענה. הלב שלי היה מחסיר פעימה מפחד—במיוחד כשידעתי כבר מניסיון עבר שבני משפחותיהם לא נחמדים או חסרי סבלנות.
אני חושבת שמה שהפחיד אותי באמת היה לא עצם הדיבור עם זרים, אלא התחושה שאני מפריעה להם, שאני לא רצויה. ושהם יראו את זה עליי, ירגישו את הפחד בקול שלי, ולא ינסו אפילו להיות עדינים איתי.
כל כך פחדתי מהתחושה הזו של חוסר הסבלנות, של הדחייה, והתחושה הזו הייתה חודרת ללבי כמו חץ דרך קו הטלפון.
האישה מהמתנ”ס דווקא הייתה נחמדה.
היא הסבירה לי שהחוג הזה מופיע בעלון כל שנה, אבל רק לעיתים רחוקות יש מספר מספיק של נרשמים כדי להצדיק את פתיחתו. כמה חיכיתי, ואפילו לא העליתי על דעתי שהוא בכלל לא בטוח יתקיים ושהוא איננו מחכה לי כפי שאני מחכה לו.
היא הוסיפה שלרוב מי שנרשמות הן בנות, ובמקרה כזה הלמידה מתבצעת בזוגות של בנות.
“זה בסדר מבחינתך, חמודה?” היא שאלה.
“כן,” שיקרתי.
“יופי, אז אני אוסיף אותך לרשימת ההמתנה, ואם יהיו מספיק נרשמים—ניצור איתך קשר.”
“תודה רבה,” השבתי בנימוס וניתקתי.
למרות שהאישה הייתה נחמדה, כל המערכת הרגשית שלי כבר הייתה דרוכה לקראת פגיעה. ברגע שהנחתי את השפופרת חזרה במקומה, הרגשתי הקלה מתפשטת בגוף.
“נו, איך היה? כל כך נורא?” אמא שאלה.
שנאתי כשהיא שאלה אותי ככה. מבלי שבכלל סיפרתי לה על הפחד שלי, היא ידעה.
זה הראה לי איך היא רואה לתוכי גם בלי שאומר דבר—וזה הפחיד אותי.
גם אני ידעתי לראות לתוך אנשים ככה, להרגיש אותם מבלי שדיברו ובאותה תקופה מוקדמת של חיי עדיין הייתי בטוחה שכולם מסוגלים לזה, ולכן תמיד הרגשתי שקופה.
היום, כשצעדתי לבית הקפה בבוקר ועברתי ליד המתנ”ס שבו התקיים החוג—החוג שלבסוף מעולם לא השתתפתי בו—נזכרתי באותה ילדה.
הילדה שכל כך רצתה לא להיות לבד, וכל כך התביישה בזה.
הילדה שכל כך פחדה שיראו לתוכה ושלא ינהגו בה בעדינות שלה היא זקוקה.
ואיך היא עדיין כאן איתי, אחרי יותר משלושים שנה.
