שְׁלוּפָה. זו המילה שיובל ביקשה להציע לאקדמיה ללשון העברית. שנים נשאה אותה בתוכה בלי שם, בלי להבין שחוויית השליפה חוזרת ונשנית, נוכחת וממשית, אך נטולת מילה שתאסוף אותה ותעניק לה צורה.
כבר בראשית שנות העשרים לחייה היא פגשה בה—בשליפה—אבל כנראה נדרש מסע של כמעט שני עשורים נוספים עד שתבין: לחוויה הזו אין עוגן מילולי. אין לה מילה. אין לה מבנה של אותיות וצלילים שמספיק להשמיע, וכבר מבינים.
הפעם הראשונה שהכרת השליפה הכתה בה הייתה כשהייתה בת עשרים וחמש.
כאֵם חד־הורית לשתי ילדות, הייתה לעיתים מהרהרת באִמה, שחלתה בסרטן בגיל 53. אִמה נאבקה במחלה במשך שני סבבים, ובשלישי הרימה ידיים ונתנה לה לכרסם בה לאיטה.
בסבב הראשון הייתה בת תשע, ילדה. בשני הייתה בת שלוש־עשרה, ובשלישי בת שבע־עשרה, כבר נערה. באף אחד מהם לא ראתה את אִמה כאדם נפרד. בכל אותן שנים, חוותה את הדברים דרך החרך הצר של ילדה, שלא מסוגלת לראות את אִמה כאישה עם תקוות ואכזבות, אלא כישות שמיועדת להיות שם עבורה — לטפל בה, למלא את צרכיה. ההכרה הזו, בהיותה של אִמה אדם נפרד, הגיעה רק מאוחר יותר.
ההכרה הגיעה בגיל 25, כשכבר הייתה אם בעצמה, ואִמה הייתה רחוקה במרחק שלא ניתן לגישור. רק אז נפתח החרך הצר, ובמקביל היכתה בה ההכרה: מה אִמה וודאי הרגישה ביום בו נודע לה שהיא חולה.
ברגעים שבהם היא נחשפה להכרה הזו, היא צעדה ברחוב אחוזה ברעננה, העיר שבה התגוררה עם שתי בנותיה. היא הייתה בדרכה לבית הקפה שבו עבדה כמלצרית. ראתה כל אדם ברחוב, כמוה, חדור מטרה כלשהי, בדרכו לאנשהו, כל אחד נושא בתוכו סיפור של יעד ודרך — מה הדבר הבא שהוא רוצה לבצע. ויכלה לראות גם את אִמה צועדת באותו הרחוב, עם מטרה וסיפור חיים משלה;
אִמה, שאהבה ללכת לחנויות יד שנייה ולהסתובב בשווקי עתיקות, ייתכן שמטרותיה והסיפורים שסיפרה לעצמה היו בדמות שולחן גינה עתיק, אותו תוכל לשלב בגינת ביתם במושב. וודאי היו לה גם צרות, אולי וויכוחים עם אביה, תחושה מובנית של היותה לא מובנת — תחושה שיובל הייתה בטוחה שוודאי גם אמה נשאה — כל אלו הרכיבו את סיפור חייה, את הנרטיבים שמוחה היה הופך בהם שוב ושוב, ואשר בוודאי לעיתים הייתה פורשת באוזני חברתה לילי.
בעודה צועדת ברחוב, יובל חשה בעיני העוברים ושבים בוחנות אותה. אִמה הייתה אישה נאה ממנה, ואפילו אביה אמר לה פעם, שיופיה הוא כאין וכאפס לעומת זה שהיה לאִמה. גם לאִמה היה חיוך ממגנט, כזה שמגנט אנשים אליה. וודאי שגם בה היו העוברים ושבים נועצים עיניהם.
ואז, ברגע אחד, כל הסיפור — על כל פרטיו, כל המטרות, היעדים, שולחנות הגינה, המציאות בחנויות, הוויכוחים עם אבא, עם שמוליק מהמכולת, המבטים של העוברים ושבים — כל זה התפורר והפך לעפר, לא משום שחדל מלהיות, אלא משום שברגע אחד נודע לה שהסיפור שלה כעת הוא סיפור של הישרדות.
באותה מאית שנייה, היא נשלפה מתוך המשחק — מהסיפור שכולם מדברים עליו ומטפחים אותו כיחידים וכקבוצות. אותו סיפור, נחשף ברגע בערוותו -לא קיים אלא רק בתוך ארבעת קירות התודעה שלה. זה הגילוי שמתרחש ברגע בו אדם חווה שליפה. הרגע שבו משהו במציאות חייו לוקח את העוקץ מכל הדברים שעד לאותו הרגע נחשבו כ״חשובים״.
באותו רגע, האדם הופך בבת אחת משחקן במגרש לצופה ביציע, מביט אל כורחו בשחקנים שממשיכים את המשחק שעד רגעים אחדים הוא שיחק בו בכל הווייתו.
ככמה וודאי כאב לה, הירהרה, להישלף החוצה בעוד הרצון להיות חלק מהחיים, חי ובועט, מתנגש מול ההכרה הבלתי מתפשרת — מחלה שמצאה לעצמה בית בתוך גופה.
מאותו הרגע שבו ההכרה הזו הכתה בה ברחוב אחוזה, היא החלה לפגוש אותה במקומות שונים: בחדר ההלבשה של מלתחות הבריכה, שם הייתה רואה נשים מבוגרות ממנה בשנים רבות פושטות אט־אט את בגדי הים — אותם בגדים שמאכזבים פעם אחר פעם בניסיון לאסוף גוף שכבר מזמן הרים ידיים. ובאיש בכיסא הגלגלים, שישב כל בוקר בכניסה לבית הקפה שבו עבדה, מאכיל את היונים. פתאום היא החלה לראות סביבה לא רק אנשים — אלא אנשים שלופים.
והידיעה שגם היא, יום אחד, תישלף בעצמה — שזו חוויה בלתי נמנעת עבור כל מי שנולד אנושי. אם לא באמצע החיים, אז לקראת סופם, כשהאדם הופך לזקן ומבין פתאום שכבר איננו חלק מהסיפור שכולם ממשיכים לחיות בו — רודפים, מתרגשים, רצים — והוא עצמו הולך ונעשה שקוף.
כל זה התרחש ברחוב אחוזה, בגיל עשרים וחמש. היא לא ידעה אז, שעד גיל ארבעים ושלוש אחרי שתחווה בעצמה שליפה ולא בפעם הראשונה, רק אז תגיע התובנה הפשוטה והמטלטלת: בשפה העברית אין מילה שיכולה לשאת את החוויה הזו. כי מילה – כשיש אחת כזו – היא לא רק תווית. היא עוגן. מקום לנוח בו.
יש שיאמרו ש"גורל" יכולה אולי להיות מילה מתאימה, אבל היא ידעה שלא.
גורל הוא דבר שמשותף לאחרים. הוא קולקטיבי.
שליפה, לעומת זאת, היא חוויה סוליסטית. אינטימית. בלתי ניתנת לחלוקה.
היא מתרחשת בין ארבעה קירות התודעה, והבדידות שלה אינה תופעת לוואי—היא מהות.
כי יש חוויות שאפשר להרגיש רק לבד.
יש מקומות שאיש לא יכול להגיע אליהם איתך.
במקומות האלה, אדם חווה שליפה.
חוויתי שְׁלִיפָה.
הוא חווה שְׁלִיפָה.
היא שְׁלוּפָה.
אין "הם שלופים".
אין "אנחנו שלופים".
יש רק—
אני
שְׁלוּפָה.
