לַהֲבָה בְּקֻּפְסָה

תָּמִיד הָיִיתִי הַכֹּל בַּבַּת אַחַת.יֶלֶדָה, נַעֲרָה, מְבֻגֶּרֶת, זְקֵנָה.עַכְשָׁיו, בְּעֵינֵי הָעוֹלָם, אֲנִי "מְבֻגֶּרֶת".אוּלַי יִתְמַזֵּל מַזְלִי,וּמִישֶׁהוּ יִרְאֶה אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי וִיבִּין אֶת גּוֹדֶל הַטָּעוֹת. "חֲבֵרִים, זוֹ לֹא מְבֻגֶּרֶת," יִכְרִיז."זוֹ יַלְדָּה." וְאָז יַהֲסֵס, וְיֹאמַר:"בַּעֲצֶם — זְקֵנָה." וּלְבַסּוֹף יַכְרִיעַ:"יַלְדָּה זְקֵנָה." וּמִשְׁלֹא יַצְלִיחַ לַיֵּשֵׁב אֶת הַסְּתִּירָה שֶׁבְּתוֹכֹו,יַקוּם וִילֵךְ.

אֶתְמוֹל, לִרְגָעִים, הַחַיִּים נִרְאוּ אַחֶרֶת.כְּאִילוּ הַתּוֹדָעָה קָפְצָה לִמְקוֹם חָדָשׁ, וְהַכֹּל נִרְאֶה מִזָּווִית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי. לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁהַחַיִּים בְּכְלָל מִתְרַחֲשִׁים בְּמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי מִזֶּה שֶׁהָעַיִן רוֹאָה, הַרְחֵק מִן הַסִּפּוּר וַעֲמוֹק בְּתוֹךְ הַתּוֹדָעָה שֶׁצוֹפָה בּוֹ. וְאֵיפֹה “אֲנִי”? רֶגַע אֶחָד הַמְּצִיאוּת נִדְמֵית צָרָה כָּל כָּךְ; הַתּוֹדָעָה נִנְעֶלֶת עַל מַה שֶּׁחָסֵר, כְּמוֹ פִּיטְבּוֹל

היא יושבת על הספסל וצופה בהם עם הילדים שלהם – אוחזים בידיהם, יושבים לצדם, מקשיבים להם , ועיניהם נודדות הרחק. אולי לימים שבהם עוד לא היו הורים, אולי לימים שיבואו- כשהילדים יגדלו והם ישובו סוף־סוף אל אותו חופש אבוד. הם, שרק לא מזמן יצאו למסיבות וקרעו את העולם, נראים בעיניה