עברו חודשיים וחצי מאז הניתוח.
הגוף רוצה לעוף,
אבל ההנחיות לא מאפשרות.
מרגישה כמו סוס פרא
סגור בתוך אורווה צרה.
נכנסת לחדר כושר.
עולה על ההליכון.
רוצה לרוץ,
אבל אי אפשר.
מתחילה לצעוד.
ובצעדים האלה — משהו מתחיל להתבהר:
מסתבר שאפשר להעלות דופק
גם בלי להעלות את הקצב.
מתחילה לשחק— כל מאה מטרים, מעלה את השיפוע.
וככל שהשיפוע עולה
הולך ונחשף
שזה לא משחק של כוח.
זה משחק של מינונים.
בין השיפוע למקצב.
בין הגוף לנשימה.
בין הרצון שבועט בפנים לבין מה שישנו.
וכך,
דרך השיפוע המשתנה
נחשפת
נקודת הדיוק.
המשתנה.
זו שלא נמצאת על הצג של ההליכון; לא במספרים של השיפוע ולא במספרים שמייצגים את המהירות.
זו שאני יודעת שהגעתי אליה
כל עוד אני מצליחה לצעוד עם חיוך.
כל עוד התודעה לא נכנסת לתבנית של ציפיה שמשהו ״יגמר כבר״
כל עוד הנשימה פתוחה.
אז אני יודעת שאני בנקודה העדינה בה ישנו די מאמץ כדי לשחרר את המחשבות מהסחרור שלהן סביב עצמן אך לא מאמץ עד כדי מאבק.
ובחיים, לרוב השיפוע הוא כוח שמוכתב מבחוץ, ואילו את הקצב- אני קובעת.
ואני מזיעה ומבינה שרוב חיי דחפתי את עצמי להיות בקצב אחיד , מתעלמת מהשפעת השיפוע המשתנה.
וכעת ,כמו עטלף, אני לא צריכה להסתכל על המספרים שעל צג ההליכון בכדי לדעת איך לפעול
אני שומעת. מרגישה. יודעת.
דרך קשב עדין
לנשימה
לדפוסי המחשבה
למידת המאבק
ובהתאם—מתאימה את הקצב.
לאט, בעדינות.
בכל רגע
לשיפוע הנוכחי.
צעד אחרי צעד.
ומזכירה ונזכרת
שאני
באותו חדש כושר
על אותו הליכון
רק השיפוע משתנה.
