אֲנִי אוֹהֶבֶת יָמִים גְּשׁוּמִים כְּשֶׁהֵם נוֹכְחִים פָּחוֹת מַרְגִּישׁ לִי שֶׁאֲנִי מְבַזְבֶּזֶת אֶת הַחַיִּים וְיוֹתֵר מַרְגִּישׁ לִי שֶׁהַחַיִּים מְבַזְבְּזִים אוֹתִי

זו חוויה לא נעימה כשאדם רוצה משהו ורצונו לא נענה. אני מקווה שלעולם לא אחדל להוקיר על הרצון. שלא אתפס למקום שעסוק בהאם הוא בא

לֻו רַק יָכֹלְתִּילִפְשֹׁט מֵעָלַי אֶת הָעוֹרוְלִתְלוֹתוֹ עַל מַתְלֵה הַמְּעִילִים בַּכְּנִיסָה. לֻו רַק יָכֹלְתִּיאָז אוּלַי הָיְתָה לִי מְעַט מְנוּחָה. מִמָּה? רַק מִי שֶׁבִּקֵּר בַּמְּחוֹזוֹת בָּהֶם עוֹרוֹ

תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם מַצָּב בּוֹ הַשְּׁהִיָּה עִם עַצְמְכֶם הִיא חֲוָיָה בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת,אֲבָל לֹא בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת כְּמוֹ הַשְּׁהִיָּה בְּחֶבְרַת אַחֵר כָּלְשֶׁהוּ.זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת דָּג אַלֶּרְגִּי לַמַּיִם,אוֹ עָלֶה

יכול להיותאולי אולישזו אנישלה אני מחכה. שתחדל להביןותתחיל להרגיששתפסיק לתת לי כל מני עצותיפות וחכמותאבלמנותקות מההכרה במה שעבר/עובר עלי שפשוט תקשיבלכאבלקושילדמעות שלפעמים פשוט לא מפסיקותמבלי

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבּוֹקֶר אִיתְּךָאֲנִי לֹא תָּמִיד מוּבֶנֶת,אֲבָל אֲנִי תָּמִיד נִרְאֵית. מֵעוֹלָם לֹא חָשְׁתִּי שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לִפְגּוֹעַ בִּיאוֹ נִפְגָּע מִמֶּנִּי,גַּם כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁלֹּא הֲבַנְתָּ אוֹתִיוַאֲנִי מְתַקֶּנֶת

פעם כשהייתי ילדה לקחה אותי אמי לגן השעשועים בגן היתה חבורה של ילדים ששיחקה אני זוכרת איך ברגע הראשון שהתבוננתי בהם כל כולי רציתי להיות

אני יכולה לשאת מנות מאוד מדודות של בני אדם. השיחות הריקות שלהם מתישות אותי, והמלאות עוד יותר. אני אוהבת לעכל בני אדם כשהם יוצרים, רוקדים,

מְבַעַד לְעֵינֶיךָ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַתִּקְוָוה  שֶׁאוּלַי אֲנִי הָאַחַת.  אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַמַּבָּט הַזֶּה וַאֲנִי מַכִּירָה אֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁהוּא מַשְׁאִיר בִּי,  תְּחוּשָׁה נְעִימָה וּרְצוֹן עַז

כל השנתיים האלו מרגישות לי כמו הרגע בבריכה ברחוב מכבי ברעננה, כשהייתי בת חמש, והמורה לשחיה, סרגיי, לקח אותי איתו לאמצע הבריכה של העמוקים ביום

בֵּין פִּתּוּלֵי הַחַיִּים, הַפְּנִיוֹת הֶחָדוֹת וְהַסִּיבוּבִים הַמַּסְחָרְרִים, אִבַּדְתִּי אוֹתָהּ. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת בְּדִיּוּק הֵיכָן, כִּי אִם הָיִיתִי יוֹדַעַת, הָיִיתִי חוֹזֶרֶת לְאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה וְאוֹסֶפֶת אוֹתָהּ מֵהָרִצְפָּה.הָיִיתִי יוֹרֶדֶת

זה רק כאבוגם הוא יחלוףממש כפי שכל יתר הדברים חולפיםיעבור דרכך כמו קרן של שמשויתאדה אל תוך החללממש כמו שזו שוקעת כל ערב אל תוך

נשמות רגישות לא הגיעו לעולם בשביל להיות משועבדות לצורך להמשיך להתקיים, צורך שהעולם מכנה בשם ״עבודה״ ועונד לו קישוטים ומניירות כמו ״הגשמה עצמית״ ״קריירה״ וכד'.

בתוכי שתי ישויות שעושות ביניהן משמרות- איריס ואייריס. איריס, מכווצת בפינה כעכברה קטנה ,מלאה כאב ופחד, דרך עיניה העולם כולו נתפס כאיום מתמשך. הדמעות לא

כמה זה מפחיד לקום וללכת.ממקום, מאדם, ממדינה.אבל הכי מפחיד זה לקום וללכת ממי שחשבת שאתה.כמה זה מפחיד לקום וללכתמהאופן שבו תפסת את עצמך תקופהבעוד הקולות

מה זה בעצם כדורים נוגדי דיכאון אם לא קביים? קביים לנפש. מתי אנחנו משתמשים בקביים? כשהרגליים שלנו פצועות וזקוקות לתמיכה בשביל לתפקד. האם פעם שברת

הקטע הבא נכתב במטרה להסביר מה הכוונה כשפוסט מסוים מקבל ליד הכותרת שלו את המשפט "כתבים מתוך השרוול". ברביעי לינואר 2024 לקחתי את הרבע האחרון

כשהייתי ילדה , בימי חורף גשומים, הייתי לעתים מאבדת את היד בתוך שרוול מעיל הגשם שלי. כשזה היה קורה אמא או אבא היו מושיטים את

פתאום הן מגיעותכמו עננים שפולשים אל תוך שמיים כחוליםזה מתחיל בעקצוץ קל. השמיים עדיין כחולים וריקים מכל זכר לענן ,ובכל זאת יש תחושה שמשהו עומד

תמיד אמרתי "יאללה קדימה", מספיק להתבחבש, מספיק לבכות, מספיק לכאוב, יאללה קדימה. אמא מתה? מלא אמהות מתות כל יום, יאללה קדימה. הלכו הנעורים? מלא נעורים