אני יכולה לשאת מנות מאוד מדודות של בני אדם. השיחות הריקות שלהם מתישות אותי, והמלאות עוד יותר. אני אוהבת לעכל בני אדם כשהם יוצרים, רוקדים,

מְבַעַד לְעֵינֶיךָ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַתִּקְוָוה  שֶׁאוּלַי אֲנִי הָאַחַת.  אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַמַּבָּט הַזֶּה וַאֲנִי מַכִּירָה אֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁהוּא מַשְׁאִיר בִּי,  תְּחוּשָׁה נְעִימָה וּרְצוֹן עַז

כל השנתיים האלו מרגישות לי כמו הרגע בבריכה ברחוב מכבי ברעננה, כשהייתי בת חמש, והמורה לשחיה, סרגיי, לקח אותי איתו לאמצע הבריכה של העמוקים ביום

בֵּין פִּתּוּלֵי הַחַיִּים, הַפְּנִיוֹת הֶחָדוֹת וְהַסִּיבוּבִים הַמַּסְחָרְרִים, אִבַּדְתִּי אוֹתָהּ. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת בְּדִיּוּק הֵיכָן, כִּי אִם הָיִיתִי יוֹדַעַת, הָיִיתִי חוֹזֶרֶת לְאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה וְאוֹסֶפֶת אוֹתָהּ מֵהָרִצְפָּה.הָיִיתִי יוֹרֶדֶת

זה רק כאבוגם הוא יחלוףממש כפי שכל יתר הדברים חולפיםיעבור דרכך כמו קרן של שמשויתאדה אל תוך החללממש כמו שזו שוקעת כל ערב אל תוך

נשמות רגישות לא הגיעו לעולם בשביל להיות משועבדות לצורך להמשיך להתקיים, צורך שהעולם מכנה בשם ״עבודה״ ועונד לו קישוטים ומניירות כמו ״הגשמה עצמית״ ״קריירה״ וכד'.

בתוכי שתי ישויות שעושות ביניהן משמרות- איריס ואייריס. איריס, מכווצת בפינה כעכברה קטנה ,מלאה כאב ופחד, דרך עיניה העולם כולו נתפס כאיום מתמשך. הדמעות לא

כמה זה מפחיד לקום וללכת.ממקום, מאדם, ממדינה.אבל הכי מפחיד זה לקום וללכת ממי שחשבת שאתה.כמה זה מפחיד לקום וללכתמהאופן שבו תפסת את עצמך תקופהבעוד הקולות

מה זה בעצם כדורים נוגדי דיכאון אם לא קביים? קביים לנפש. מתי אנחנו משתמשים בקביים? כשהרגליים שלנו פצועות וזקוקות לתמיכה בשביל לתפקד. האם פעם שברת

הקטע הבא נכתב במטרה להסביר מה הכוונה כשפוסט מסוים מקבל ליד הכותרת שלו את המשפט "כתבים מתוך השרוול". ברביעי לינואר 2024 לקחתי את הרבע האחרון

כשהייתי ילדה , בימי חורף גשומים, הייתי לעתים מאבדת את היד בתוך שרוול מעיל הגשם שלי. כשזה היה קורה אמא או אבא היו מושיטים את

פתאום הן מגיעותכמו עננים שפולשים אל תוך שמיים כחוליםזה מתחיל בעקצוץ קל. השמיים עדיין כחולים וריקים מכל זכר לענן ,ובכל זאת יש תחושה שמשהו עומד

תמיד אמרתי "יאללה קדימה", מספיק להתבחבש, מספיק לבכות, מספיק לכאוב, יאללה קדימה. אמא מתה? מלא אמהות מתות כל יום, יאללה קדימה. הלכו הנעורים? מלא נעורים

היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז  על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים

כמתה מהלכת, רגלי צועדות ברחובות בנגקוק. בכל פינה מסתתרת לה איזו איריס שהייתי.האיריס שהיתה מתרגשת למראה כל שוק, מייחלת שבאותו הרגע בו הבחינה בו מהמושב

אדם קם בבוקר ומיד רוצה רוצה קפה, רוצה לשטוף פנים, רוצה לבצע את שתכנן. רוצה. ובבסיס כל הרצונות האלו, ישנו הרצון שמנהל את כל המערכה,

כאב. חד. בלתי מתפשר. דוקר. עולה עד קצוות העיניים ומעקצץ. ולמולו- המיינד, לא נותר "חייב"- מתחיל לספק את הסיפור שיסביר את ה"למה" שמאחורי אותה התחושה,

בחלק הראשון של המאמר הגדרנו מה היא 'מצריים' בראיה של התהליך ההתפתחותי של אדם. בנוסף הגדרנו מה היא ‘הנחת ייסוד’ ומה היא ‘מהות פנימית’. בנוסף

על פי הסיפור המקראי מצריים היתה ארץ בה בני ישראל שהו עד לרגע בו המצרים החלו לשעבד אותם ולהפכם לעבדיהם, כפועל יוצא התעוררה בבני ישראל

דמייני שיש במה. עליה מוצגת הצגה. השורה הראשונה של הצופים יכולה רק לצפות. השורה השניה יכולה להגיב מנטלית למתרחש על הבמה. השורה השלישית יכולה לעלות