ביום בו אמרתי ״אני״ הפסקתי להיות. ביום בו אמרתי ״אני״ הונח הבסיס לכל האשליה הזו. ביום ההוא הכרתי את הורי ואחיותיי , פשוט כי הם

כל בוקר, כשהגוף הזה יושב על כרית מול הים ומכבה את שני הערוצים דרכם הוא קולט רשמים ויזואליים, מתחילה להדהד אותה קריאה בתוכו. בזכות היכולת

כלי הארי במעבדה שלנו הוא המיקרוסקופ. התכונה המרכזית שמאפיינת כל מיקרוסקופ היא היכולת שלו להתפקס על האובייקט הדינמי שמושם תחת עדשתו . מעבר למאפיין הנ"ל

אתמול בשקיעה נפל לי ה"אסימון" לגבי זה שאתה לא באי וההשלכות של זה עלי. גם אם אדם במודעות מלאה למשהו (אם בכלל קיים כזה מצב

ביום שאפטר מהקיום הזה, ותשמעו את הבשורה, מבקשת שלפחות בשבילי תשמחו שמחה גדולה . בשבילכם אתם יכולים להזיל דמעה וגם את זה אבקש שתעשו רק

מקום בתוכי תמיד ידע את זה. שיש פרדוקס בבסיס הקיום שלי. אבל תמיד כשהייתי מתחילה להסתכל בכיוון שלו, הייתי נתקפת חרדה ומהר מסיטה מבט ומדחיקה.

המעבדה. על אף שכל חייכם היא היתה שם, ממש בפינת תודעתכם, סביר להניח שמעולם לא שמתם לב אליה ועל כן מעולם לא פתחתם את דלתה.

אז החלטתם לבוא לבקר בקו פנגן, "וולקם". בעצם אולי לא כל כך "וולקם", תלוי מה זה "וולקם" מבחינתכם 😉 קו פנגן הוא אי הצ'שרים. הצ'שרים

אתה האדם היחיד ששיתפתי אותו בתגלית המרעישה בנוגע לקיום שלי, או אולי יהיה מדוייק יותר לכתוב- לגבי אי הקיום שלי, בעצם אמרתי גם לגיל אבל

ישבנו על הטרסה בנקודת התצפית עליה המליץ לי חבר בבית קפה כשביקשתי רעיונות לאן יכולה לקחת את אבא שלי ואישתו שבאים לביקור. האי הזה זה

"את נשארת בתאילנד?" נימת ההפתעה בקול שלך היתה ברורה והמשיכה להדהד בי כמה ימים, עד שהוצאתי את זה החוצה: חלק מהנ״ל  עלול להישמע כהאשמה והוא